מאחר ורובנו חיים בעיר, קיימת חשיבות רבה להפיכת הסביבה הקרובה, שאליה יוצאים הילדים, לסביבה מושכת ושונה מפנים הבית. "סביבות משחק טבעיות" בתוך העיר, הם גנים שעוצבו במטרה להחזיר את הילדים והמבוגרים לטבע, המאפשרות לאנשים להיות יצירתיים ולהשתמש בדמיון

כתבה וצילמה: יפעת גל שפייזמן, אדריכלית נוף ומתכננת ערים

 

לאחרונה, לקחתי את הילדים בשבת בבוקר לאחד הפארקים היותר "מושקעים" בארצנו. הילדים נהנו, עלו על המתקנים, רצו, הסתובבו סביב מזרקת המים, עם המון רצון להיכנס (לצערנו היה חורף, קר, ובגדים להחלפה לא היו בנמצא), ונהנו כשעה וחצי מכל טוב שהפארק הציע. לקראת הסוף, בדרכנו לחניה, חלפנו על פני גבעת דשא תלולה. מיד עזבתי את כולם, קראתי לילדים, והתחלנו במסכת גילגולים שחזרה על עצמה פעמים רבות. בכל פעם מישהו אחר, לפעמים בזוגות, ולפעמים כולם ביחד. לעתים זה התחלף בריצה במדרון, ולעתים בהחלקות על הישבן. אחרי שעה שכולם נהנו (כן, כן, גם המבוגרים), הלכנו הביתה. בדרך, שאלתי את הילדים ממה הם הכי נהנו בפארק. כמובן שהתשובה המנצחת היתה – "מהגלגולים בגבעה"... אפילו יותר מהמים? שאלתי. התשובה היתה חד וחלק - "כן".

בתום המאה ה-19, סביבת החיים של הילדים עברה מהפך: הטבע הפראי, החורשות והיערות, החוות החקלאיות בהן חיו נעלמו, ובמקומם מילאו את חייהם בניינים, תעשיה, רחובות – העיר התעשייתית. בתחילה הוחלט לשפוך ערמות של חול בגנים ציבוריים, כשהמטרה היתה להוציא את הילדים מהרחובות. הילדים נתפסו כ"מפריעים ומופרעים", וערמות החול משכו אליהן את כל הילדים שבאזור. בעצם, היו אלו גני המשחק הראשונים.

מאה עשרים שנה אחרי, אנחנו מנסים לעשות את אותו הדבר, רק מסיבות שונות. הילדים שלנו כבר לא מפריעים ברחוב, אלא סגורים בחדרם. עם אוזניות על האוזניים ומסך מול העיניים, הילד אינו מתקשר עם סביבתו, והקשר עם החברים הפך לוירטואלי במקרה הטוב. כדי להוציא ילד למגרש המשחקים היום, נדרש לא מעט מאמץ ובעיקר עניין ואתגר שימשכו אותו. הילד היום, צריך מגלשות עד השמיים, קירות טיפוס מטורפים, "שפריצים" מהרצפה, מתקני משחק אקלטרוניים, אינטראקטיביים, וכל דבר שעובד על המיידי, הבומבסטי, המהיר. כל השאר הפך ללא רלוונטי.

גם אנחנו כהורים, הזנחנו את השאר... במקום ללמד את ילדינו לדאוג בעצמם לבטיחות שלהם, להסתכן, אבל עם שיקול דעת, אנחנו עוטפים אותם בעטיפה של מעקות, גומי, והרבה הרבה פלסטיק. הטבע, העצים, הבוץ, והמים נעלמו, ואיתם נעלמו היצירתיות, האמפתיה, החברות, והקשר שלנו עם הילדים.

גן המשחקים של היום הוא בעייתי ביותר. מתקני המשחק יוצרים חוסר בשוויון הזדמנויות (בשל הקושי שהם דורשים), המוביל לבריונות, ושליטה של הילדים בעלי הכוח במגרש המשחקים. ילדים מופנמים, חלשים, או סתם פחות קולניים, נעלמים. לפי מחקרים, 60% מהילדים המגיעים לגן המשחקים, יושבים בצד ואינם משתמשים במתקנים.

מחקרים היום מציגים, כי ככל שהילד שוהה בטבע, כך מתחזקות נטיות והתנהגויות חיוביות כגון הגברת יצירתיות, אמפתיה לסובב, פחות אלימות וונדליזם, שיפור בתפקוד הקוגניטיבי, שיפור הקשר עם מבוגרים, הקטנת הצורך בתשומת לב, פחות היפראקטיביות וסימפטומים דומים, הקטנת אלימות ואגרסיות, וכמובן הקטנת תופעות בריאותיות כגון השמנה, אסטמה ועוד.

מאחר ורובנו חיים בעיר, קיימת חשיבות רבה להפיכת הסביבה הקרובה, שאליה יוצאים הילדים (כשהם כבר יוצאים), לסביבה מושכת ושונה מהפנים. נכון, אך אולי מתפקידנו ליצר סביבה שגם תוכל לחנך? לטעת בילד ערכים חיוביים? ובעצם להפוך את החוץ לחוויה שאיננה רק "מקום להוצאת אנרגיה" אלא מקום המכניס אנרגיה. מקום שהילד יחזור ממנו עם חוויות חדשות, מפתחות, ומעשירות.

גן המשחקים הטבעי “Natural playgrounds” או "סביבות משחק טבעיות" “Playscapes” בתוך העיר, הם גנים שנוצרו בדיוק למטרה זו. גנים אלה עוצבו במטרה להחזיר את הילדים והמבוגרים לטבע. סביבות אלו מוגדרות כ"אזורים עם הכי מעט מרכיבים מלאכותיים שניתן, העושים שימוש בצמחיה מקומית, גבעות, ואלמנטים מובנים מחומר טבעי או ממוחזר". סביבות המשחק מאפשרות מגוון אפשרויות משחק "פתוחות", המאפשרות לאנשים להיות יצירתיים ולהשתמש בדמיון. אלו סביבות מפתחות, משקמות, התורמות המון לילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז.

גן המשחקים הטבעי מתאים לגני משחק ציבוריים, לחצר בית הספר, וגם לגינה הפרטית שלנו. הוא יכול לחלוש על מספר דונמים, ויכול גם להסתפק בגבעת חול קטנה בחצר הבית. בהתאם לאופי המקום כך גם האזורים שניתן ליצור בו.

בסיסו של הגן טמון בערמת החול הוותיקה שהכניס פרובל, איש חינוך גרמני, לגני הילדים בשנת 1886. היום, מדובר בפיתוח פני הקרקע ויצירת גבעות משתנות, שייצרו נוף בעל מופע "טבעי", ויקבלו לתוכן אלמנטי משחק שונים. לאחר מכן, יוכנסו אלמנטי משחק, טבעיים/ממוחזרים ככל הניתן: צינורות ביוב גדולים, המוכנסים בתוך הגבעה ליצירת גשרים ומעברי תעלות, מגלשות היושבות על פני הקרקע, סלעים/ענפים לטיפוס בשיפועים שונים, המונחים בתוך הטופוגרפיה ומאפשרים לעלות לראש הגבעות, תעלות רפודות בסלעים (חלקם קבועים וחלקם ניתקים) שתחתיתן איננה מבוטנת (אלא עם אדמה), עם ברז בקצה, המאפשר יצירת תעלות מים ובוץ |(אפילו רק בתקופת הקיץ) , סלעים לקפיצה מהאחד לשני, קורות /בולי עץ מונחים להליכה עליהם, לצורך שווי המשקל, נדנדות טרזן/צמיגים נמוכות, ומעל הכל צמחיה. הרבה צמחיה. צמחיה שתוכל להצל מלמעלה (עצים), לחלק את השטח וליצור נישות משחק (שיחים), ליצור גג לפרגולות (מטפסים), ומשטח ישיבה או גלגול על הגבעות (דשא ועשביה). בגנים סגורים (בתי ספר/פארקים מגודרים), קיימות פינות של גני דמיון ו"גנים מתפרקים" (בולי עץ, ענפים, ארגזים, קוביות שהילדים יוצרים מהם בתים ומחנות ומפרקים בסוף הפעילות), גני חושים של צלילים, פינת ירק, וגנים לימודיים המסבירים תוך כדי משחק על התקופה/המקום שנוצרו.

בשנים האחרונות, גן המשחקים הטבעי החל תופס תאוצה בבתי ספר ובגני ילדים. בברלין עשו מהפך בבתי ספר, ושינו את החצרות באופן קיצוני, להכלת הגן הטבעי. העיצוב והתרבות הנהוגים בחצר בית הספר משפיעים על הפעילות הפיסית של ילדים. בתי ספר קונבנציונלים עם גדרות ומשטחי בטון גדולים וריקים, המעודדים תרבות של הסגר ושליטה, מגבילים הזדמנויות של פעילות פיסית. בניגוד לכך, בתי ספר "ירוקים" עם עיצוב בעל משמעות ותרבות של שיתוף, יכולים לתפוס תפקיד חשוב בקידום הבריאות המנטלית והפיסית של תלמידים (דיאמנט ובל, 2006). בתי ספר שעברו את המהפך, מדווחים על עליה ניכרת בלימודים, רצון רב יותר של הילדים לשבת וללמוד, ירידה לאפס באלימות וונדליזם, ובעיקר מעורבות רבה של כל הילדים ושכבות הגיל בפעילות האקטיבית בחצר.

ומה אצלנו?

לארץ זה עדיין לא הגיע. אמנם יש התחלות בקיבוצים ובמושבים, ופה ושם יש ממש גנים שכאלו, אך לא קיימת ההבנה כי הגן / החצר / והחוץ בכלל, יכולים ללמד ולתרום לילדים. לא קיימת גישה והבנה במשרד החינוך, שחצרות האספלט הן בעייתיות, שמגרשי הגומי משתקים ושילדינו צריכים משהו אחר. משהו ירוק יותר, שמתאים לא רק לגדול שבחבורה, אלא גם לבינוני ולקטן, לחולמני, למופנם ולבודד. תנו להם לחזור לטבע והם יחזרו גם אליכם...