כתב : יצחק הל-אור. צילם : דרור ניסן
בבואנו להטיף להחזרת צמחים אובדים לגן, יש לאבחן היטב צמחים אלה יצאו. אין לדחוק בגננים להשיב צמח דחוי אם הוא היה פגע רע, אבל אם היה צמח טוב ויציב הבה נשיב לו את מעמדו כאזרח ותיק, ונשיבו לאחר כבוד למקום הראוי לו.
אם צמחים שגידלנו פעם נשכחו או שנזנחו בכוונה? ואם כן, האם השיקולים של אז לגבי צמח תופסים גם היום? לדוגמה, צמחים שהפכו ל"עשב שוטה" והיה קשה לברא אותם אז, האם השיקול עבור צמחים אלה מהגן עדיין נכון בעידן ההרבצידים המשוכללים של היום? או אולי לימוד תנאי הסביבה של אותו צמח מאפשרים לנו היום להחזירו לתנאים שיתאימו לו, באזורי ארץ מסויימים או בנישות מיקרואקלימיות מתאימות בגן? ואולי, אם יצא צמח מהגן, בדין יצא, ואל לנו לחזור ולפשפש במעשי גננים מהדור הקודם?
כשנכנסנו אל גנים וגינות לפני 50 שנה, הן היו מוגנות בד"כ במשוכה או באמצעות גדר חיה גזומה.
היו גדרות של מיני ליגוסטרום, לנטנה ססגונית, מיני חבושית, אוגניה חד-פרחית (פיטנגו), דודניאה דביקה, תויה מזרחית, עופרית הכף, טקומית הכף, בוגנוליאה חלקה, יצהרון מנוקד, פיטוספרום יפני, דורנטה מגוונת, מיני הרדוף ודומיהם מדוע לא שותלים כמותם היום? כעבור 35 שנה הם נדחקו
או נעלמו והוחלפו בזני היביסקוס סיני, אוג חרוק, מיני ברבריס, מיני גרוליאה, מיני לבן עלה, מיני ברזילי, מיני מללויקה, זני פיקוס בנימינה, ברוש גדל-פירות 'לימוני', שיח אברהם ארגמני, מיני ערערים ועוד.
אפשר להבין מדוע לנטנה ססגונית נדחקה ונעלמה: היא נבטה בכל מקום, הספיח שלה דוקרני וקשה לעקירה, הגיזום של צמח דוקרני שנאחז בבגדים אינו נעים, בתוך שיח מוצל נוצרו קרחות,
סבך הלנטנה שימש מסתור לנחשים וחולדות, והשיח נתקף בקביעות ע"י עש הטבק ופייחת.
אבל מה גרוע בליגוסטרום? מדוע נעלמה עופרית הכף? ומדוע הדורנטה צורכת המים והמתנוונת נשארה עדיין?
מיני מללויקה שנגזמים מתנוונים עם הזמן. לכן גדרות גזומות מהם נעלמו בעבר. מדוע שוב חזרו ושוב נעלמו? האם גדרות של דודניאה דביקה נדחקו מפני הפלישה האדירה של ברוש 'לימוני' ושל ערערים?
האם באמת קיימת אופנה בתחום שתילת צמחים או האם נשתלים צמחים לפי נוחיות הטיפול בהם והתמדתם בהופעה מיטבית.
האם יש למשתלות - המחודשות צמחים לבקרים - יד בדבר? או האם האופי הישראלי שאינו רגוע דוחף את הגננים לנסות כל הזמן דברים חדשים?
בארצות שיש בהן מסורת של גננות רבת שנים, שלד הגן יציב לאורך דורות וחוזר על עצמו עד כדי שעמום, במרכאות, בכל גן וגן.
השינויים שאתה רואה שם הם צמחים חדשים זעיר פה זעיר שם, בעיקר עשבוניים ופרחי עונה,
אולי גם מעט שיחים הנכנסים לאחר שנות דור, והכל מצפים לראות התנהגותם בהמשך.
אין שינטוע מסיבי כמו אצלנו.
אז יאמרו לנו המומחים: נכנסנו לארץ חדשה, רצינו ליצור יש מאין, הבאנו צמחים שהורגלנו אליהם בגלות, הוספנו להם צמחים מקומיים, בררנו עצים מהירי צמיחה ליצירת צל במצוקת החורב והשמש הקופחת. גידלנו אותם 80 שנה, קיבלנו נסיון, הוצאנו את הראויים לצאת והשארנו את הראויים להישאר.
ואנו נשיב להם: אם אפשר עוד להתפשר ולסלוח לצמחים עשבוניים ואפילו לשיחים, שהרי הסתלקותו של צמח כזה מהגן איננה כה כואבת (אם כי גננים רגישים כואבים את כאבו של כל צמח), אין בשום פנים להתפשר ולסלוח לעצים שהיו ונדחקו בדין. אם עץ יצא מהגן בגלל מזיקים קשים כמו: אורן ירושלים בגלל מצוקוקוס, ערבת בבל בגלל נמטודות וקפנודיס, אל תגלו סלחנות ואל תטיפו להחזירו לגן.
עצים שבירים כמו שלטית ורוביניה הרחיקו ממדרכות. עצים נוספים, משירי פירות, מושכי עטלפים, מרימי מרצפות כמו פיקוס, תות נקבי, אלביציה צהובה ודומיהם הרחיקו לפאתי הגן. אולי אם היינו נוהגים בתבונה ובמקצועיות מעמיקה, עושים סינון בין הצמחים ושותלים את המתאימים לכל איזור ארץ המתאים לו מבחינה אקלימית וקרקעית, שותלים את הראוי לגן גדול במרחב, ונמנעים מלשתול ולגדלו בגינת אגוז או במדרכות בין בתים וכבלים - או אז ייתכן שחלק מהצמחים שנדחקו, אפשר להשיב הביתה.
יודעים מה, בואו ונרחיב מעט על עצים.
פעם יכולתם לספור את היצע המינים בארץ באצבעות שתי ידיים. גרויליאה חסונה, פלפלון בכות,
ברוש מצוי, אשל הפרקים, קזוארינה דקיקה, אראוקריה רמה, מיני אורנים, סיגלון חד-עלים,
אולמוס נמוך, ברכיכיטון צפצפתי, שלושה מיני איקליפטוס ושלושה מיני פיקוס: השדרות, קדוש וחלודי. ועוד שני מיני ושינגטוניה.
אחר כך עם חלוף השנים נכנסו סיסם הודי, לגורנית פטרסון ומכנף נאה. אפשר להבין מדוע אילנתה נדחקה החוצה - היא עשב רע אמיתי; מדוע לגונריה לא המשיכה - זרעיה גירדו אותנו בגדול; גרויליאה חסונה יצאה בחוץ, שהרי העץ שביר, נוטף צוף, משיר ענפים, שביר ומתנוון.
לחדש עץ כזה בגיזום זה סיפור. אז מדוע שוב שותלים גרויליאה חסונה,
לאחר שיצא לנופש של כ- 30 שנה?
גם קזוארינה יצאה, כי היא שבירה ומתנוונת. אולמוס נמוך ורוביניה בת השיטה יצאו אף הם ובדין יצאו. אבל מדוע שילטית הממהרת לצמוח ולהישבר נכנסה בגדול, האם לא נלמד הלקח ממכנף? אם לגנן הישראלי אין חזון של מה קורה לצמח מעבר ל- 10 השנים הקרובות? האם יש הצדקה שעצי ענק שמקומם במרחבי גנים גדולים עדיין נשתלים כעצי מדרכות?
האם אופנת הברכיכיטונים למיניהם וכרבל לביד היא אפיזודה זמנית? ומינים חדשים של פיקוס?
מה עוד צריך לקרות כדי שיבינו שיש לנהוג זהירות בבחירת מיני פיקוס?
בעבר נשתלו בקיבוצי הארץ, בין הבתים, אורן י-ם ופיקוס השדרות בהמוניהם. מעט מאד שתלו מיני אלון ואלה. כעבור 60 שנה מכים על חטא. האם נכה על הלב גם על שילטית מקומטת,
על אלביציה צהובה ועל קתרוסית מרובת (קוצנית) ששוב חוזרת בגדול? הלא היא נעלמה כבר בעבר מהגנים בגלל צריכת מים גדולה והתנוונות בבגרות. איך אחרי 30 שנה יש לה עדנה?
מה קורה בנפש מתכנני הנוף הישראלים? האם הם יודעים להתאים עצים לנוף? הרי בכל ערי הארץ נשתלים עצי תמר וסיאגרוס, אלה מובילים בהר ובשפלה. עד מתי? עד העץ התורן הבא? אומר אני לכם שאל תתרפקו על עצים שיצאו מהגן בדין. אל תכניסו שוב צפצפה שתתמוטט מקפנודיס, אל תתעסקו שוב עם ערבה שנמטודות ימיתוה, על תתגעגעו שוב לברוסונטית (תות) הנייר ולמילה פנסילבנית.
אלה עצים שמתים צעירים.
אני מלווה עצים כאלה כמעט 50 שנה. ראיתים בהתפתחותם, ראיתים בהתנוונותם, ראיתים נעלמים, ולהוותי אני שומע שכדאי לשתול עצים קצרי ימים, אם הם עונים על מאווי חלומות.
עץ איננו מת ומסתלק מיד. אתה מושך עץ מנוון ומסכן עשרות שנים. אין לך לב לסלקו.
אין לך נחת לגדלו, אין לך כסף לכרות את נבלתו. לדעתי יש עדיין לתת קדימות לעצים עתירי חייל המתפתחים ללא נזקים והפרעות.
ובנושא שיחים :
מדוע אין שותלים אדמום גדל-גביע? מדוע אין בתוכניות מיני אקליפה? וחיצית הטיפין, ואדטודה לבנה, ועב שיבולת אדום (שתלמידים אהבו דווקא את שמו הלטיני - פכיסטכיס), מדוע שוב לא שותלים מורן קרח, אבליה ודבוקית מעוצה? מונטנואה מנוצה וספיראת כלאיים ומדוע נעלמה הטיתוניה שונת העלים? ודומביאה ורודה, וקלרודנדרון חלק? ומדוע נעלם סביון רחב עלים? ובריניה לבנה ואספרג ספרנג'ר? רובם ככולם צמחים טובים.
ויש עשרות שיחים כאלה, טובים ויפים, שהוחלפו ושוב נכנסו. והאוסטרלים לא נכנסו בגדול ויצאו בקול דממה דקה? וזנים רבים של ערערים לא נסוגו?
כתבות על צמחים חדשים זה עתה באו מפתים כל גנן חובב ומקצועי להכניס צמחים אלה לגנו.
אולם אלה שהוכיחו עצמם לאורך 100 שנה כטובים - נדחקים החוצה. חלקם חוזרים שוב, והשאלה נשארת מדוע?
בבואנו להטיף להחזרת הבנים האובדים, יש לאבחן היטב מדוע הם יצאו. אין לדחוק בגננים להשיב צמח דחוי אם הוא היה פגע רע, או אם הוא משך את הגנן לטיפולים מפליגים של ריסוסים נגד פגעים
או דישוני ברזל לסילוק תופעות כלורוטיות. אבל אם הוא היה צמח טוב ויציב הבה נשיב לו את מעמדו כאזרח ותיק, ונשיבו לאחר כבוד למקום הראוי לו.
כאמור, הבלבול בסיבות שהרחיקו צמחים, הביאו אחרים, קרבו מחדש צמחים נשכחים והפכו צמחים מפקפקים ללהיטים, על זה עדיין אין לי מענה בדוק. זהו בהחלט נושא למחקר פסיכו-אגרונומי.
להמשך קריאה על טבע וגינון איך נשמור עליהם